ההתמודדות שלי מתאפיינת בחוסר יציבות קיצוני, שבו אני יכולה לעבור מאפס למאה ברגע אחד. מספיק משהו קטן, אפילו דבר שלא באמת קורה, כמו משפט ששמעתי במסדרון, כדי להכניס אותי לסערת רגשות שממנה קשה לי לצאת. הידיעה שיש לי רשת ביטחון מאפשרת לי, ולו במעט, לשחרר ולהרגיש שאני יכולה לסמוך על אנשים – וזה לא פשוט עבורי. לתת אמון, במיוחד שההתמודדות מלווה אותי, זה אתגר גדול.

אני חיה בדיכוטומיה מתמדת: מצד אחד, אני מאמינה שיש לי את כל היכולות להגיע למקומות הכי גבוהים. מצד שני, הקושי ביישום הדברים האלה בגלל ההתמודדות שלי גורם לי להרגיש שזה כמעט בלתי אפשרי.

הסביבה התומכת, שבה אני יכולה להיות פתוחה לגבי מה שעובר עליי, היא גורם משמעותי שמגן עליי. הידיעה שאני לא צריכה להתבייש ושיש מי שמבין אותי מעניקה לי תחושת ביטחון. למשל, באחד הימים, במהלך הפסקה בשיעור, חוויתי התקף חרדה קשה. הייתי מוצפת בבכי וחוסר יכולת לדבר, אבל ידעתי שאוכל לפנות למרצה שמכיר אותי. הסברתי לו שאני חווה התקף חרדה, וביקשתי להישאר בשיעור עם אוזניות ולשמוע מוזיקה ברקע. הוא מיד הסכים, וזה עזר לי מאוד להתמודד באותו רגע.

העובדה שאני מצליחה לקום בבוקר ולהתמודד עם יום לימודים, גם כשזה קשה, נובעת בין היתר מהידיעה שאם משהו יקרה, יש לי למי לפנות. מישהו שיבין אותי, שיראה אותי, ויעזור לי להרגיש יציבה יותר בתוך חוסר היציבות שמלווה אותי.

במהלך הלימודים, הצפת הרגשות וההצפה הקוגניטיבית היו אתגרים משמעותיים. כשהמשימות נערמות, קשה לי להרגיש שיש לי שליטה. אני מתמודדת גם עם נטייה לפרפקציוניזם שמקשה לקבל ציונים שהם פחות ממאה. לקח לי זמן להפסיק לחשוב שכל דבר פחות ממושלם שווה כישלון. אך התמיכה שהייתה לי מהסביבה עזרה לי להתמודד עם אתגרים אלה ולהצליח להתקדם.